במשפט אחד מובלע בנאום הפרישה שלו, משפט מעומעם, אולי גם דו־משמעי במכוון, הודה נפתלי בנט בכישלונו: כשתיאר את מודעותו לכאב ולאכזבה של "החצי השני" בעם, ולאחר שהסביר שאין טבעי מכך ש"כל חצי" יכול להיות פעם בקואליציה ופעם באופוזיציה, הוא הוסיף: "שני החצאים צריכים למצוא דרך לשבת יחד". כלומר, היתה ארכיטקטורה אחרת.
בנט לא רצה לפרוש. עד שעות הצהריים של יום רביעי הוא עוד התייעץ עם מומחים ואסטרטגים. הוא קיווה שאחד מהם יציג תסריט שונה לגבי עתידו הפוליטי. אבל תמימות הדעים הכריעה: כולם הראו לו שמצבו גרוע כמו זה של תקווה חדשה, אם לא למטה מכך. ברוב התרחישים שגולגלו הוא לא מצליח להכניס את ימינה בראשותו לכנסת. גרועה מכך היא ההבנה שכבר לא בטוח שהשם "בנט" מוסיף משהו למפלגות אחרות; הוא עוד עלול להיות משקולת. לא בטוח שיש מי שירצה לחבור אליו. אפילו ללפיד עדיף לרוץ כשהוא משוחרר ממנו.
מתנה מורעלת
ההפנמה של המציאות המרה היתה קשה; ראו זאת על פניו בזמן הנאום. בנט מונה את מה שהוא מציג שוב ושוב כהישגים עוצרי הנשימה של ממשלתו, ולא מצליח ליישב את הסתירה: איך זה שעם כזה רקורד הוא מוצא את עצמו עוזב את לשכת ראש הממשלה, קצת יותר משנה לפני המועד הנקוב, מפרק את ממשלתו, מעביר את השלטון ל"אח" לפיד, ומודיע שמכאן הוא ממשיך רק בכיוון אחד - הביתה.
עכשיו הגיע זמנו להתרחק הוא אומר, ובתרגום לעברית: אני מודה בכישלון. וזה היה כישלון מערכתי בכל החזיתות: בקואליציה, בממשלה ובמפלגה. אפילו בפרישתו הוא כשל: בסביבתו מסבירים שהוא עוד בחן דרכים להעביר את ימינה לנאמנו מתן כהנא, אבל הבין שהוא בעצם כבול בהסכמים לאיילת שקד. זו לא היתה בחירתו; גם כאן התנפצו תקוותיו על סלע המציאות.
אז עכשיו ימינה בידיים של שקד, המשוחררת מצילו של בנט. קוראים לזה מתנה מורעלת. היא לכאורה חופשייה לנווט את ימינה, אם תרצה, בחזרה לגוש הימין. זה אכן הכיוון שאליו היא שואפת. הנחת המוצא היא שמתן כהנא יפרוש, ולצידה יישארו סילמן ואורבך. איתם אפשר אולי לנסות לשקם משהו. שקד כבר בודקת שמות אפשריים. החלו גישושים אצל מועמדים פוטנציאליים, שאינם חשודים באנטי־ביבי. אולי אפילו להפך. זה איתות ברור שמצביע על כיוון: פניה של שקד לגוש נתניהו, והיא תדאג שימינה בהנהגתה לא תזוהה בשום אופן כתואמת תקווה חדשה.
שאלת השאלות היא: האם יש לה משקל אלקטורלי עבור מצביע גוש הימין, או שגם היא, כמו בנט, היא נכס אלקטורלי או אבן נגף בדרך אל הקלפי? יש סבירות גבוהה שככל שנתקרב לבחירות, כך היא תבין שלפחות בדבר אחד היא היתה צריכה להיות מחוללת אירוע ולהקדים סוף־סוף את בנט: היה עליה לפרוש לפניו. היא עוד יכולה, איכשהו, לחזור למגרש אחרי פגרת היטהרות. כרגע היא מזוהה מדי עם המיזם הכושל של ממשלת השינוי.
ואולי אף גרוע מכך: היא נתפסת כסכנה לשני חצאי העם שעליהם דיבר בנט. מי שלא רוצה את נתניהו - לא ייקח איתה סיכון; מי שרוצים ממשלת ימין לאומית - על אחת כמה וכמה ייזהרו מפניה.
בתפקיד המבוגר האחראי
באופן אירוני דווקא הפרת ההבטחות הסיטונאית של חברי הקואליציה היוצאת, שינוי הערכים והמהפך האידיאולוגי הפתאומי - הם אלו שעשויים לכפות מעט מהות על מערכת הבחירות המתקרבת. המסיכות נפלו, האיפור התקלף, ולציבור נמאס מהזיוף.
בגוש השינוי כבר לא יוכלו לרקוד ריקוד עמום עם האפשרות להפוך את חברי הרשימה המשותפת - התומכים בגדולי אויבי ישראל כנסראללה, מחבקים רוצחי יהודים וחשים אמפתיה גם לקצב מדמשק - לחברי קואליציה, ואולי אף לשותפים בממשלה. משמעות הדברים ברורה: המאבק העמוק הוא על זהותה היהודית של מדינת ישראל. זה המאבק בין מי שמוכנים לשבור את הטאבו הלאומי, אלה שאין להם כל בעיה עם כך ששוללי המדינה היהודית יניחו יד על ההגה, לבין מי שטרם איבדו את המצפן הלאומי.
ראש הממשלה הזמני לפיד כבר לא יוכל, ולא צריך, לנהל מהמחשכים עסקאות עם המשותפת, תוך שהוא נהנה מתמיכה סמויה של אישים ממלכתיים כגדעון סער וחייליו האוזר והנדל. הכל בחוץ והכל גלוי; ואפשר שגם אצל ליברמן וגם על חורבות ימינה יסכימו לחיות במציאות כזו. כשהקו נחצה - הוא נחצה.
לפיד הסתמך בכל מסעות הבחירות שלו עד כה על הבטחת אוטופיה מדומיינת לישראלים. אבל ממשלה של 18 שרים לא היתה ולא תהיה, חלוקת ג'ובים למקורבים ובני משפחה הפכה לנורמה, והבטחות לאחדות לא מתיישבות עם קמפיין כוחות האופל. כעת הוא צפוי לעבור לקמפיין הפחדה, ולהאשמת כל יריביו - ובמשתמע, כל מי שלא מצביע לו או למפלגות הגוש - באי־שפיות, בכוונות זדון להחרבת הדמוקרטיה. המסר יהיה: טוב מדינת כל אזרחיה ללא ביבי - ממדינה יהודית עם ביבי. פזרו מעל זה קצת סמוטריץ' ובן גביר אחת לשלושה משפטים.
בצד השני של הכביש מתגבש כיוון חדש: יו"ר האופוזיציה צילם השבוע סרטון מפויס, שבו הבטיח להיות ראש הממשלה של כולם. נתניהו ישאף להצטייר כדמות האבהית, השקולה והמנוסה שיכולה להוציא את ישראל מהמצר. בעולם פוליטי כאוטי הוא האיש שראה כבר הכל. המבוגר האחראי.
משימת העל של נתניהו היא להוציא אל הקלפי את מאות אלפי מצביעי המחנה הלאומי, שנותרו בסבבים הקודמים בבית. ברמת התוכן נהנה נתניהו - וגוש הימין - מעמדה נוחה. הקמפיינים יפרטו על הכבוד הלאומי, שרבים חשים שהוא נרמס תחת ממשלת השינוי.
הכרעה בבחירות ישראליות היא תמיד גורלית ודרמטית. בהיעדר היכולת להוליך שולל את הבוחרים בנוגע להרכב הקואליציה הבאה - כי אי אפשר לחתום באולפנים על הבטחות פעמיים - יש דווקא סיכוי שהפעם הבחירות יעסקו באמת ובתמים בסוגיות הליבה, ובייחוד בעתידה של המדינה היהודית, באופייה ובסמליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו